מחשבות על הורות

לפני מעט יותר מ-23 שנים הפכתי לאמא בפעם הראשונה. באותה השניה בדיוק מופלא, קרו שני דברים:

האחד: הפכתי לרגועה יותר, חמה ומחבקת וללא ספק מאוהבת יותר.

השני: כל הסובבים אותי הפכו ליועצים! יועצי הנקה, יועצי האכלה, יועצי פינוקים וממליצי חינוך בעוד הקרובים יותר הפכו לסוג של ועדת שמות שהסבירו לי בדיוק למה צריך לקרוא לילדה בשם זה או אחר.

אני, שהייתי אמא צעירה למדי, במיוחד ביחס לתקופה הנוכחית בה נערות בנות 25 עוד לא חזרו מהטיול של אחרי הצבא ואז יש להשלים תואר ראשון, שני ולחפש את בחיר ליבן, אני הייתי עם המון תאוריות ותינוקת אחת מתוקה במיוחד שנולדה במשקל של שקית אורז ומתוקה כמו שקית סוכר אבל תובענית ומפונקת כמו בת ראשונה ונכדה ראשונה.

את החוויות מטיפת חלב, שם הקדמה לא מבקרת, ספרות מקצועית לא דורכת כף רגלה ומה שכולנו כבר יודעים, אין סיכוי שיגיע לשם כמו למשל: ילד רזה הוא ילד בריא. כך קרה למשל שבעמוד 13 בסעיף 2 בספר שלהם (סתם המצאתי עכשיו מספרים), כתוב שילד בן 5 חודשים צריך לשקול כ-7 ק"ג! שזה בערך פי שניים וקצת ממשקל הלידה, ושקית הסוכר שלי שקלה "רק" 4 ק"ג שזה פי ארבעה ממשקל הלידה שלה, אבל את המבט של "את הגרסה האכזרית של האם המרעיבה, עליתי עליך" קיבלתי לצד הוראות הפעלה של מה להוסיף לפירות, או במילים אחרות, לא יותר ממה שכל סומו יפני קטן בן 5 אוכל בתפריט לארוחת צהרים.

הקושי היותר גדול מלהצליח להכניס לה את "מחית כל אבות המזון כאן ועכשיו" לפה בלי לקבל את זה מרוח על כל הסביבה ועליי שניה אחרי, היה להסביר לאותה אחות בטיפת חלב, שהבת שלי לא ממש קיבלה יפה את ההמלצה שלה לתפריט הדיאטה החדש שלה ושכדאי שתשקול שוב לפני שהיא עוזבת את טיפת חלב כדי לפצוח בקריירה עצמאית כדיאטנית.

הקושי הבא היה העייפות המצטברת. לידת הילד שלך מביא לצד אושר עצום, עייפות עצומה לא פחות ובעל עסוק בשעות נוספות איפה שלא יהיה, עוד יותר.

ואז מגיעות כל מיני "אביבית בר זוהר", בדיוק אחרי שיצאה מעוד ניפוח בעוד מקום אצל עוד רופא, ומלמדת אותך שלא משנה מה, כשבעלך מגיע מהעבודה, את צריכה להיות במיטבך. יש איזה דיסוננס בין הרצון שלך להקשיב לאשה החכמה והמוצלחת הזו לבין החולצה עם ריח הפליטה מהצהרים לשיער שמתחיל להיראות כמו הגבות של מוש בן ארי אבל רק בגלל שלא היה לך מספיק זמן לחפוף בשנתיים האחרונות.

אחד הלבטים הגדולים של היותי אמא היה לאיזה חוגים לרשום, איפה הילדה המתוקה והמוכשרת שלי

תמקסם את הפוטנציאל האדיר הטמון בה.  אני חשבתי על פסנתר או מדע וטכנולוגיה ובסוף אחרי שתי דמעות וברוגז קל שלה התפשרתי על ג'אז.

בענייני חינוך, מה שלא הצלחתי עם הגדולה, ניסיתי ללא הועיל עם המרכזי (כן, אצלי הוא לא הסנדוויץ' אלא המרכזי-זה ממש מוסיף להם לביטחון לפי מה שתמי חברתי אמרה לי אז אימצתי את זה), כבר אפילו לא ניסיתי עם הצעירה.

היום הרבה יותר פשוט למרבית ההורים עם הילדים. תנו להם מסך וכאן הסתיימה ההורות שלכם.

ועכשיו לרגע של רצינות: יום ללא מסך! אמצו זאת בבתי הספר ובכל מקום. הילדים שלנו לא יודעים להביט בעיניים. מציעים חברות, נפרדים, רבים ומשלימים דרך מסך הטלפון. אם פעם היו אלה כמה ק"ג ששלטו בחיינו, היום אלה כמה אינצ'ים.

המשך הורות נפלאה