בא לי משהו מתוק!

אתם בטח תוהים מה עם הדיאטה שלי, מה עם ההליכות הספורטיביות ואולי אפילו מתגנבת לכם מחשבה זדונית – לא שמענו ממנה אתמול כי בטח כבר נשברה ?
הפעם אקצר בנושא כי יש לי עוד כמה דברים לספר לכם – אז ככה – היום הראשון לדיאטה שדיווחתי לכם היה מעולה, עשיתי הליכה ושמרתי על תזונה נכונה. זה לא שלא בא לי ב-17:00 בדיוק, שעה בעייתית מבחינתי כל יום, שעה שהגוף ״זקוק״, ״צריך״… ככה הפסיכולוגים בטח היו קוראים לזה אבל תודו שזה מוזר שזה קורה כל יום באותה השעה בדיוק. אני פשוט קוראת לזה חשק ״למשהו מתוק״… אז כל יום עד השעה 16:59 אני בטוחה שאתמיד בדיאטה עוד חודשים רבים לפחות, ואז דקה אחת בדיוק – (טוב, אל תתפסו אותי בשניות, זה גם קרה כבר בשעה סמוכה לשעת המשבר…) – בא לי לפתוח את המקרר ולאכול כל מה שיש בו ואם במקרה אצטרך לבחור – אקח את הדבר המתוק ביותר.
חשבתם לפעמים למה כל הדברים הטעימים הם משמינים? למה? עוגה, גלידה, ג׳חנון, למה הם דוקא לא יכלו להיות דלי קלוריות?!
טוב. נחזור לשעה 17:00 אתמול. כמו שכתבתי, בא לי חתיכת שוקולד קטנה. אבל שכנוע עצמי קצר, והתחושה שאאלץ לעדכן אתכם בכישלון צורב כבר ביום הראשון מנעה ממני אפילו את המחשבה על קוביית השוקולד שקרצה לי כל פעם שפתחתי את המקרר. האור הקטן בקצה נדלק, ובמגירה הראשונה מצד ימין, בחלק העליון, קראה לי החפיסה הפתוחה של השוקולד שקיבלתי מחברה שחזרה מחו״ל. היא כמובן רצתה לשמח אותי ולא לשים לי מכשול ?
שכנעתי את עצמי לגשת למטבח ולהכין קפה. תמיד הרגשתי שקפה זה סוג של פיצוי, חם ומנחם, ואחרי סיום הכוס, יש לי תחושה של שובע – בעיקר ריגשי.
אוף. אמרתי שלא ארחיב בנושא הדיאטה וכבר כמעט סיימתי את כל המילים שמקצים לי בטור, אז.. קוראים לי דפנה ברוורמן, אני אמא לרותם בת ה-26, רועי בן ה-22 ושחר בת ה-14. (וכן, למרות הבדלי הגילאים כולם מאותו האבא…)

אחזור אליכם ביום שני הקרוב ❤
בינתיים – תחזיקו לי אצבעות, אני כבר 48 שעות במסע הבריאות שלי והרבה מההצלחה היא בזכותם – או ליתר דיוק – כי לא נעים לי לאכזב אתכן ואתכם…