זוכרים אותם: קינן צומעי

כתבתה של הילה אשכנזי קומונרית רכזת הדרכה תנועת הנוער בית"ר 

קינן הוא בן הזקונים שזכה לקבל תשומת לב ופינוק מכל בני הבית,שגרת הטיפול בחיות וטיולים בחיק הטבע היה תחביב משפחתי משותף והאהבה המשותפת הייתה חלק מהדברים שאפיינה ועצבה את אישיותו.הוא היהילד חכם ומצטיין-עוד מהגן היה אהב לשקוע בספרים,גם היה פעיל בחוג טבע מקובל ואהוב,תמיד מוקף בחברים,בביתו היה מרכז חברתי שהכיף לא נפסק,אכפתי ובעל לב רחב-היה מוכן לקחת סיכונים למען המטרה,היה פעיל במועצת התלמידים,דאג להספיק כמה שיותר.
ביום שני ד'בכסלו תשס"ו (05.12.2005)פוצץ מחבל-מתאבד את חומר הנפץ שעל גופו סמוך לכניסה לקניון השרון בנתניה.אחד החללים היה קינן,שישב על ספסל בכניסה לקניון.באותו בוקר הוא נסע עם חבר לנתניה.השניים נכנסו לקניון בעיר לערוך קניות,וכשיצאו החבר חזר לסופרמרקט כדי לקחת את השוקו ששכח,וקינן המתין לו בכניסה לקניון.כמה רגעים לפני הוא,אמא ובנה בן ה16היו בטלפון עד שלפתע נראה מזווית העין אדם שנעצר ע"יהאבטחה בקניון,קינן חשב מהר והבין את המתרחש והרחיק את האם מן הפיצוץ הפגין אומץ והציל אותה.
באותו היום ההורים היו בעניינים הרגילים,עם השגרה שלהם.עוד לפני שהספיקו לקבל את הבשורה המרה,היו מספר שיחות שקיבלו לנסות להבין את המצב,אך היה קושי להאמין במה שקרה.כשנודע להם אחרי התקשרויות ממשוכות שעליהם להגיע לתחנה של אבו כביר,לזהות ולאתר את קינן וחפציו.
ארגון הלוויה הרגיש בחוסר חיבור למציאות עד שלפעמים קשה לזכור מה קרה ומה עבר שם.אחד מהדברים שבחרה מזל לזכור לפי חבריה שסיפרו לה שהיא ראתה את התמיכה האינסופית מאמה ושכמות האנשים כיסתה אתהקברות האחרים מכמות האנשים שבאו בשביל קינן.מי נמצא שם?מה נשאר?שאלות רבות שצפו במוחה.הזיכרון ממנו עוד צורב ולא אפשר להתחבר לאדם שנמצא בקבורהחוסר הוודאות רגע לפני שנקבר הציק למזל,לאחר שאחד מבניה ראה את קינן,והבין שזה באמת האדם שהיא הכירה,ששלמותו נקברת.

"מרגיש כמו בפלנטה אחרת"היום שאחרי לא היה פשוט בכלל,מה גורם לנו להמשיך הלאה?מי יכול לעזור?איך ממשיכים הלאה?מי יבין את המחשבות שמתרוצצות בראש כל היום?מה יגרום לי לחזור לשגרה?הן חלק מהשאלות שעוברות בראשם של בני משפחתו של קינן. בהבנה משפחתית משותפת שהדרך להביע את הכאב ולחיות עמו היא לא באמצעות הבגדים או הצבע,אלא במעשים שלנו וזה יתן להם להמשיך להחיות את זכרונו ולמנוע ממנו ללכת.
"בהתחלה הבית היה כמו אנדרטה אחת גדולה", אומרת מזל אימו של קינן  תמונות רבות וחפצים שלו קישטו את הבית מהדלת עד סוף הבית.הנצחה הייתה סובבת את הבית שעזרה להתמודד עם הכאב ולהנציח אותו.חוסר השקט הבלתי פוסק שסורר את הגוף, במיוחד לפני החגים והאזכרות.  
עם השנים היה יותר קל להתמודד ולהכיל את הכאב,לדעת לתרגם אותו כחלק מהשגרה,כדבר כואב".אחד מהדברים שגרם להם להתעורר לאחר שיחה עם בנה שגר בחו"ל וגרם לה להבין בקול מרומם שאי אפשר לשקוע בכאב לנצח,וצריך לבחור להנציח אותו ולהתייחד איתו בדרך אחרת".קול הילדים דרבן אותם לקום הלאה לחיות לצד הכאב,להיות אדם חי, להתנהל בעולם מחדש.והחיבור לצבע האדום על השפתיים הקל על הכאב,כי לא בטוח מה יקרה לנו מחר., "הצרות באות לבד,את השמחות צריך לייצר"  דבר שלקחתי באופן אישי ולדעתי ליווה את הכתבה,השמחה היא התגובה שלנו והדרך שאנחנו בוחרים לחיות, חלק מהשליטה והחיות שהייתה בו נותנת לנו לעזור להתמודד עם הכאב.החגורה שהצליחה לעזור להם לא ליפול ולהתרומם, התמיכה מהמשפחה מהחברים,מהשכנים,האנשים בעיר והקהילה שרוצה לעזור ולשמוע,להנציח ולהחיות את הסיפור."סגירת מעגל"פרידה היא חלק חשוב לא מנותק,דבר שלא ניתן לנתק אותו גם מהראש ואם דבר יעזור לך להיפרד מאותו אדם היא דבר שיגורם לך להירתם לדבר.במשך 14 השנים מאז אותו יום, הם בחרו להנציח ב26 דרכים שונות את קינן ואת אישיותו  באמצעות ספר או באמצעות ספר תהילים שיצא במיוחד, או נתינת מלגה לזכרו לתלמיד מצטיין בהתנדבות בחינוך מיוחד במחוז תל אביב,יוזמות חברתיות ומעורבות בבתי ספר ובעיר.
האנדרטה שמייחדת את האישיות שלו-מרכזו עץ הזית שמסמל את הצמיחה והתחדשות,סביבו פרחים ופיסת אדמה עם חמישה ערכים שהם מתארים את עולמו.קינן הוא אדם מיוחד בעל עולם עשיר ורב גוני,ערכי הנתינה החברות האומץ האהבה ושמחת החיים הם חלק בלתי נפרד ממנו.החותם שהשאיר אצל רבים שהכיר ולא הכיר, גרם לפקוח עיניים לחיים שמסביב.אנו נזכור אותו תמיד!