החיים שלנו הם שדה קרב. זו המציאות שלנו. אנחנו נוטים להתכחש לזה, להתעטף באמירות מאחדות ולשיר "קומביה" מסביב למדורה השבטית הזו שנקראת ישראליות. מדי פעם קורה איזשהו אירוע שמזכיר לנו בזעזוע שיש לנו הרבה על מה להילחם.
לפני כשבועיים התפרסם אירוע שכזה. אושר, נערה בת 15 מאשקלון הותקפה על ידי בת שכבתה והגיעה לבית החולים עם זעזוע מוח. הסיבה: הנערה אושר היא טרנסג'נדרית. האירוע התרחש אחרי שבמשך חצי שנה הוריה של אושר סירבו לשלוח אותה לבית הספר בעקבות אירועי אלימות ואיומים על חייה.
בימים אלה אנחנו בעיצומו של המשא ומתן הקואליציוני, בו נראה שתיק החינוך הולך לחזור לידיה של מפלגת הבית היהודי. מרבית הישראלים נושמים לרווחה לנוכח העובדה שתיק החינוך לא הולך להגיע לבצלאל סמוטריץ', ממארגני מצעד הבהמות. כנראה ששר החינוך הבא יהיה הרב רפי פרץ, דמות ממלכתית הרבה יותר. אך גם הרב פרץ, יצא כחודש לפני הבחירות בחריפות כנגד מצעדי הגאווה ואפילו העז להשוות את מצעד הגאווה למצעד של שונאי כלבים. דווקא עכשיו, כשנעשים החישובים הפוליטיים הקרים והציניים ביותר, זה הזמן שלנו להגיד שנמאס לנו. אי אפשר יותר ביד אחת להכריז שאתה נלחם נגד אלימות ובעד השנייה להילחם בכל גילוי נראות של הקהילה הלהט"בית. נראות הולכת וגוברת מובילה ליותר ויותר קבלה שמובילה בהכרח להפחתה במידת האלימות. אנחנו לא מסכימים יותר לחזור אחורה, ולא ניתן לאף ילד להרגיש שהוא צריך להתחבא. הישראליות היא עודנה מושג שמתעצב ומשתנה ונקבע בהתאם לנורמות החברתיות שאנחנו מסגלים לעצמנו כחברה. האחדות היא עיקרון חשוב שחובה לשמור עליו אם ברצוננו להתקיים פה כעם במדינת ישראל, אך לא נסכים להקריב קורבנות אדם בשם האחדות והפייסנות.
גם בקרב הקהילה הדתית נשמעים קולות רבים שקוראים להתייחסות שונה ומקבלת יותר של הקהילה הלהט"בית ואנחנו צריכים להילחם שגם קולם יישמע. הישראליות היא תוצר של מאבקים בלתי פוסקים על עתידנו, ויש קרבות שפשוט חובה לנצח בהם.
יש לכם נושא שבוער בכם? רוצים לכתוב במגזין? >> צרו קשר!
