כתב:רועי דעבול,רכז שכבת ה תנועת הנוער בית"ר פתח-תקוה
אמציה יהודה-אבודרם בן אולגה וחיים(ויטלי), ממושב אמציה.היה פעיל בתנועת הנוער בית"ר, תחילה כחניך ואחר-כך כמדריך ומפקד "מעוז", את עיקר מעייניו הקדיש ללימוד תולדות עם ישראל ולהכרת ארץ-ישראל. הוא אהב את הארץ והרבה לטייל בה. תמיד היה "לפני טיול" או "אחרי טיול", ובכל פעם חזר מוקסם יותר ויותר מן המראות שראה. כמדריך, נטע בחניכיו את אהבת המולדת, הוא חינך אותם לאהוב את הארץ ברגליים,לראות את החיוב בכל הדברים שבמדינה, ולא רק את השלילה.
אמציה התגייס לצה"ל ביום 17.10.1978 ונמצא מתאים לקורס טיס. לאחר חמישה-עשר חודשים הוא פרש מן הקורס ועבר לשרת ביחידת צנחנים. ביום העצמאות הל"ב של המדינה נבחר להדליק את משואת העצמאות בהר הרצל, על היותו חייל ונציג של העולים שהכו שורשים באדמת המולדת. לאחר שסיים קורס קצינים, הוא נשאר להדריך שני מחזורי קצינים צעירים, ורק אחר-כך חזר לפקד על יחידה. חניכי היחידה כתבו עליו שהיה יותר ממפקד. הוא האמין במה שעשה ועשה הכל בצורה הטובה ביותר.
במלחמת שלום הגליל עלה עם היחידה ללבנון, השתתף בקרבות ואף נפצע. הוא סירב להתפנות כל עוד חייליו נלחמים. ביום ט"ז בכסלו תשמ"ג (2.12.1983), בדרכו מלבנון חזרה לתחום הארץ, בעת מילוי תפקידו כמלווה שיירות, נהרג אמציה בתאונת דרכים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שבהר הרצל בירושלים. אמציה נטמן באדמה לא הרחק מן המקום, שעליו הדליק את משואת העצמאות רק שנתיים ימים קודם לכן.
הוא השאיר אחריו הורים, אח ואחות. המשפחה והמושב השיתופי אמציה הוציאו לאור ספר לזכרו. אגודת הספורט "הפועל" ערכה תחרות כדורסל על שמו, ותנועת "בית"ר" קראה לצעדת תל-חי "צעדת אמציה" לזכרו של מי שהיה חניך ומדריך מסור ונאמן.
בחרתי לכתוב עליו כי הוא היה מדריך בתנועת הנוער בית"ר וגם כי למרות שנפצע, התעקש להישאר בשטח עם חייליו ובכך גילה מנהיגות, אני רואה בו כנאמן ואמיץ.