פשוט. אמא.

שלום לכם, שמי פיבי, אני בת 43, נשואה ואמא לילד בן 6 שהוא מדהים (בין 8:00-14:00) וטרוריסט בשאר הזמן.

אז את הטור הראשון שלי רציתי להקדיש על יום ה א ם הגנוז.
בעלי ואני נישאנו בגיל 31, ומייד תכננו להקים משפחה, רצינו להיות הורים צעירים, מלאי מרץ וכח, הורים מאגניבים.
זוכרות שסיפרו לנו מגיל 5 שכל אשה תהיה אמא כשתגדל? זוכרות שמגיל 8 חלמתן על שמות לילדים שלכן? אז ברגע שישבנו במחלקת הפוריות בבלינסון גיליתי ששיקרו לנו, ואני לא אהיה אמא מהלילה הראשון מלא האהבה, באסה!
לקח לנו 4 שנים של טיפולים אינטנסיביות, 4 הפלות, 39.5 שבועות של הריון ו12 שעות בחדר לידה כדי להיות אבא ואמא לילד שלנו, האור של חיינו, קוראים לו אור יוסף.

בשנה הראשונה שחגגתי את יום האם הייתי בעננניייייםםם! איזה כיייף, סוף סוף אני אמא! ואז, בשנה שאחרי… לקחו לי אותו! זהו… הוא כבר לא רק שלי, פתאום הוא חברתי כזה, נחלת הכלל… הוא של המשפחה כולה! היום שלי הפך ליום המשפחה.

כבר חמש שנים שבמקום לחגוג יום האם אני חוגגת יום המשפחה ואני חיייבת להגיד לכם שאני לא מצליחה להתגבר על זה! הלווווו, אני זאת שהזריקה ארבע שנים מחטים, אני זאת שהריתי והפלתי ןהריתי… אני זאת שחטפה צרבות 24/7 למרות שאכלתי שקדים, מלפפון, שתיתי חלב ואכלתי קרח, אנייי זאת שמחודש חמישי ישנה בישיבה וטפחה וטפחה וטפחה… ואני זאת ש12 שעות שמעה תינוקות נולדים מכללל החדרים סביבי כל 10 דקות ורק אני נתקעתי עם העקשן הזה שלא רוצה לצאת! ואז… בשיא החוצפה לוקחים לי את היום הזה שלי, היום שבו אני יכולה להתבכיין לעולם על זה שאני אמא.

אז שאלתי את אור יוסף בן ה-6:
מה קנית לי ליום האם?
זה יום המשפחה אמא, מה קנית לי?

אני? לך??? בוא חביבי בוא, אני אראה לך את הפירוט של האשראי שלי!

אמא… אני לא יודע לקרוא… תקראי לאבא.

אז כנראה שכבר לא נקבל את יום האם בחזרה, כנראה שאמהות תישאר מוערכת רק בשירים ופזמוניים, כנראה שאמא היא "רק" חלק מהמשפחה ולא העיקר אבל כשלפעמים בא לי קצת לנקום… אני פשוט שמה להם ממש הרבה מלח באוכל, ואז כשהם שואלים: במי את מאוהבת?
אני עונה: באמא, כל אמא בעולם.