לא רק פתח תקוה זוכרת…

לפני מעט פחות מ-34 שנים, בתאריך ה-11.6.1985 בשעה 8:45 קרתה אותה תאונה שזעזעה את המדינה. "אסון הבונים" תאונה שגבתה 22 קורבנות בהם 19 ילדים, מחנכת, אם מלווה והנהגת.

לא אספר כאן היום על גודל האסון, לא אתעכב על מה שמובן מאליו שקרה לכל אותן משפחות שכבר לא היו אותן המשפחות, לא אחזור על כל מה שכבר אמרתי על מה שהיה באותו יום ארור ואחריו.

היום אני רוצה לספר על קבוצת ילדים והורים שפגשתי, ביום שישי, ה-22/2/2019, כ-34 שנים אחרי.

לפני כשלושה שבועות, קיבלתי שיחת טלפון. "שלום, מאיה? שמי ליאת, אני מתגוררת ביישוב עין איילה, המצוי בסמוך לצומת הבונים"…

הגעתי כפי שסיכמנו באותה השיחה, לצומת הבונים, המקום בו בכל שנה ב- 11/6, בשעה 8:45 מגיעות המשפחות השכולות והחברים ועורכים אזכרה והתייחדות עם המקום האחרון בו היו הילדים בחיים, כשעל פניהם חיוך, תוך כדי שקולות שמחה ושירה בוקעים מגרונם. הגעתי כדי לספר את הסיפור כפי שאני, אז ילדה בת 13, שנסעה לטיול בני מצווה עם החברים וחזרה בלעדיהם!

כשהייתי במרחק של כמה מטרים מהמקום, הבחנתי בקבוצת הורים וילדים, כשאתי חפירה, קלשונים, ומעדרים בידיהם ושקיות גדולות של צמחיה וגזם בצד.

החניתי את רכבי, וירדתי מהרכב, כולם ניגשו אלי, הודו לי על בואי לפגוש אותם וקיבלו אותי באהבה ובחום. כעבור כמה דקות, התיישבו הילדים על מחצלות, התיישבתי מולם והבטן התהפכה לי, איך מתחילים לדבר, איך מתחילים לספר, הם ילדים צעירים, מה להם ולזה, זו היסטוריה מבחינתם. לא עברו יותר מכמה שניות עד שאחד הילדים, כאילו קרא את מחשבותיי, כאילו צפה מראש את הקושי שלי בפתיחה בשיחה, התחיל לספר לי שהם צפו בסרט, שהם מכירים את סיפור התאונה.

ביום שישי נפגשתי עם ילדים סקרנים, חכמים ערכיים ומיוחדים ועם הוריהם, שבמשך שעה תמימה, שאלו התעניינו ובעיקר החזירו אותי 34 שנים אחורה, לאותה תקופה בה אני הייתי בת 13 שנים, בגילם כיום, רצו לדעת איך הרגשתי, אם אני כועסת, איך מה שקרה השפיע עלי וכו'…

ביום שישי פגשתי אנשים אחרים. אנשים חמים, טהורים, אנשים טובים ערכיים ומוסריים באמצע הדרך, שבחרו לזכור ולא לשכוח, שרואים בסביבתם את כל הטוב אבל לא שוכחים גם את הרע.

ההורים  נתנו בידי מכתב ובו נכתב:

למשפחות נספי אסון הבונים,

במהלך שנת המצווה של נוער עין איילה,

אנו ההורים בחרנו לספר לילדינו את אשר התרחש ב-11.6.1985.

אנו חיים את יופי אוצרות הטבע והמקום ובעיקר מסיבה זו ראינו בחשיבות שילדינו יזכרו שממש בנוף ילדותם, פסיעה מביתם ארע אסון נוראי.

אחרי ערב של סיפור האירוע, הקרנת סרט ועיבוד רגשי בעזרת קלפים.

ניקינו את האנדרטה ושתלנו צמחים חדשים על מנת שימשיך מקום זה להיות פינה חיה ויפה של זיכרון.

הורי וילדי כיתה ז' עין איילה,

זוכרים את הנספים ומחזקים את המשפחות.

בתקווה שסיפורם וזיכרונם יהיו חלק בחיינו.

יהי זכרם ברוך

22.2.2019

יצאתי מהמפגש נרגשת, מרגישה מבורכת על היכרות עם אנשים כמוכם. תודה לכם יקרים!!!

מאיה סורמלו, "חטיבת ברנר, מחזור אסון הבונים"

תגובות פייסבוק