כשהתחלתי לכתוב את הטור לא ידעתי לאן זה ייקח אותי. אפילו לא הייתי בטוחה שאכתוב טור נוסף, אבל אז זה תפס – עוד ועוד אנשים מבקשים שאשלח להם את הטור הבא, ושואלים למה בעצם לא כתבתי עד עכשיו?!
אז ככה…
בשנים האחרונות לא עשיתי הרבה דברים, בעצם סוג של "לא היו לי חיים"… בסוף השבוע האחרון נסענו עם חברים לעכו. לכל אחד מכם זה נראה ברור כל כך, נסיעה ללילה אחד בלבד, עם חברים לטיול, אצלכם – אולי זה בשיגרה. אצלי לא. מעל לשש שנים לא נסעתי "סתם" לטיול, בלי מטרה, משימה או עבודה. זה פשוט לא קרה.
"אז למה עשית את זה לעצמך?" שאלה אותי חברה וותיקה מכיתה ו׳, "למה?"
אותה חברה, שלא שפטה אותי מעולם, זאת שבכיתה ו׳, כשעברתי מחולון לרמת השרון קיבלה את פני בחיבה – בניגוד לאחרים שכבר היו מחוברים לחברים שלהם ולא הסכימו לפתוח לי פתח ולשלב אותי בחברתם. אותה אחת שכשביקשו בחטיבה לבחור חברה אחת לחטיבה לשיבוץ באותה הכיתה, היה ברור לנו שנרשום אחת את השניה. כשעברנו לתיכון שמרנו על הקשר ההדוק הזה. כשהתגייסנו, התראינו לעיתים רחוקות יותר, וכשהתחתנה, ובעלה נאלץ ללמוד מעבר לים – היא כמובן הצטרפה אליו. אבל למרות זה, אנחנו מבינות אחת את השנייה בלי צורך לפרט מעבר למילה אחת, ולעיתים די במבט עיניים קצר. גם אם לא דיברנו שנה, אנחנו ניפגשות וכאילו לא הייתה הפסקה מעולם. היא פשוט שם בשבילי וזה הדדי.
אני חושבת שזה היה ברור לי תמיד, אבל לפעמים צריך לצאת מהשגרה כדי לקבל זווית חדשה ולהבין ולהגדיר את מה שכבר ידוע
אז ניפגשנו אחרי הבחירות והתחבקנו, כי כמובן בתקופת הבחירות בקושי ניפגשתי עם עצמי שלא לדבר על חברים. והיא, זו שלא שפטה אותי אף פעם – שאלה "למה עשית את זה לעצמך?"
בטיול בעכו, מול הים, הגעתי לתשובה. ישבתי עם איציק, הסתכלתי עליו, על החיוך הרגוע והשלו שלו, זה שאני כל כך אוהבת וזה שנותן לי להרגיש הכי בטוחה בעולם. אני חושבת שזה היה ברור לי תמיד, אבל לפעמים צריך לצאת מהשגרה כדי לקבל זווית חדשה ולהבין ולהגדיר את מה שכבר ידוע. הכל בשבילו ❤