טורים

כמה מחשבות ושיר אחד

"תורידי הילוך את כנראה לא ישנה טוב וטורחת בלי סוף בבית ובעבודה" כך אמר לי  הרופא בחורף ההוא בו חליתי פעם אחר פעם. חורף שנראה כמו איזה וירוס משנה צורה שאינו נגמר.

"בלי להיכנס לענייני רפואה או רוחניות, אגיד לך בקיצור", – הוסיף הרופא, – סטרס מיצר חומרים שפוגעים במערכת החיסון. עד שלא תירגעי, לא תוכלי להבריא". מילים אלה גרמו לי זעזוע:" איך אני יכולה לעצור סתם ככה?"

מיותר לומר שהייתי במעגל סגור ומוכר לרבים: חייבת להשלים עבודה במשרד וסידורים בבית שפספסתי בזמן מחלה ומתוך עייפות מתמדת. הייתי חייבת כי אני חייבת, חייבת לכוווווולם. כי אני מוכרחה להתמודד, כי תמיד אפשר להתאמץ עוד קצת, למות למען השלמת משימה, למען שלמות.

נסעתי הביתה מהרופא וברדיו התנגד שיר של אדית פיאף "”Rien de rein  – "לא מתחרטת על כלום.." פרצתי בביכי מר. איך, איך אישה שהיו לה חיים קשים כל כך, שאיבדה את כל מה שיקר לה, יכולה לשיר על כך שאין לה חרטות ולמות על הבמה? ואני שיש לי חיים טובים, משפחה אוהבת  – איך אני מתחרטת על הכל, איך אני רואה רק איפה טעיתי, איפה לא הספקתי, איפה לא השלמתי את המשימה.

התסכול והייאוש היו גדולים  – "משבר אמצע החיים" קוראים לו הפסיכולוגיים.

משבר אמצע החיים באה אלי בהליכה איטית וצעדים חרישים. השחיקה האיטית לאורך השנים שגרמה  למחלות, חולשה, עייפות כרונית או דיכאון (טוב, דיכי כזה שפעולה פשוטה כמו לקום בבוקר הופכת להיות בעיה… ).פתאום, באמצע החיים אתה מתעורר בתחושה שדברים שאהבת רחוקים ממך, שאין כמיהה למשהו חדש ולא ברור איך הגעת למצב הזה… ואיפה בחיים האלה יש מקום בשבילך, בשבילך האמיתי….?

אחרי אותה שיחה עם הרופא התובנה חלחלה לאט, לאט.. חצי חיים למדתי כמה אני יכולה, כמה אני מסוגלת.. כמה אני יכולה לגייס את היכולות והכוחות שלי. כמה אני יכולה להשכיל להתמודד עם אתגרים נוספים. בקיצור טירונות שאין לה סוף.

האתגר החדש היה הפוך בתחליט: ללמוד לשים גבולות, להגיד בפשטות "אני לא יכולה".. להגיד לעצמי "טוב, אז משהו לא יהיה מושלם, משהו ממה שאני אעשה היום יהיה בערך, יהיה עם קיצורי דרך ועיגול פינות"

למדתי שבמקום לדאוג למשקל שהצטבר, כדאי קודם לדאוג למתח שהצטבר.
כי כשרגוע לי על הלב אני פחות מחפשת את הנחמה שבפחמימה. 

הגיע הזמן ללמוד: לישון צהריים, לנוח סתם ככה במיטה, ללכת למסאזי,
למחוק רשימות אינסופיות של סידורים מהראש, לקבל חיבוק כל פעם שמתחשק ועוד ועוד…

למדתי שזה לא פינוק, זה מצרך בריאות!

וכמובן שלאורך כל הדרך הייתה צריכה להרגיע את זה שלא יודע רוגע  – המבקר בפנימי היקר.
אבל אליו כבר נדבר בפעם הבאה, אגיד רק שהיום אני שרה rien de rien  בלב שלם.

תגובות פייסבוק

דינה זוהר

בת 47, נשואה ואמא ל2 מתבגרים, מטפלת גוף ונפש, מנחת קבוצות ומרצה, היי-טק לשעבר שיצאה מהמרוץ לחיים של עצמאות, הגשמת חלום, משמעות ומימוש עצמי.

כתבות קשורות

2 תגובות

Back to top button
Close
Close