היום, ביום האשה, אני רוצה לספר על הגיבורה האמיתית שלי, על האשה שהיא אשה בכל רמ"ח אבריה, שהיא הכי לביאה בכל תא מתאי גופה, הכי רכה ומלטפת, הכי חמה ואוהבת-אמא שלי.
כשהייתי קטנה הייתי ילדה שובבה. כמה שובבה? כמה שיש!
השובבות כללה טיפוס על עצים, קפיצה מבניינים, קליעה למטרה (כשהחץ היה גויאבה מהעץ שהיה בחצר והמטרה-כל חלון פתוח של כל אחד מהשכנים בבנין ממול), בין משחק כדורגל לעוד קונדס הייתי ילדה ממש טובה. כזו שעוזרת בבית, כזו שעוזרת לכל מבוגר/ת עם סלי קניות, לכל ילד שנפל ונפצע להגיע הביתה בשלום (או לרוץ לאמא שלו וממש להלחיץ אותה כדי שתגיע לפנות אותו כמה שיותר מהר.
אמא שלי, את שעבדת בתפקיד בכיר בחברה המצויה כאן בעיר, נהגת לחזור כל יום הביתה לרוב אחרי השעה 17:00, בעינייך הכל כך ירוקות ויפות, הכל כך טובות, ראו את העייפות אבל מעולם לא שמענו ממך "אני עייפה". תמיד היה לך עוד כוח לשבת לצחוק אתנו, לבשל לנו, להמשיך בעבודות הבית שהיו כל כך רבות גם ובעיקר כי הבית היה תמיד תמיד מלא בחברים, לחייך חיוך שהדגיש את עצמות הלחיים המושלמות שלך וללטף עם מגע הקטיפה שיש רק לך באצבעות הידיים.
סופי השבוע כערבי החג היו מוקדשים למשפחה המורחבת (מאוד מורחבת) וכללו ארוחות משפחתיות גדולות מעשה ידייך להתפאר.
בשבתות בבוקר נהגת להתפנק בריצה אחרינו בים, בפארק או בכל מקום פתוח יותר ומדאיג לא פחות, בו אנחנו היינו יכולים להשתולל כאילו היה בנינו איזה הסכם: את מצדך נהגת לדאוג באופן שוטף לשלומנו ואנחנו לעומת זאת דאגנו לאתגר אותך כל הזמן.
בחלוף השנים כשנולדו נכדייך האהובים הוכחת ש"הכי כייף להיות סבתא, סבתא זו הנחלה, מגיעים לבקר מפעם לפעם, נהנים עם הנכדים וחוזרים הביתה לשקט", זה לא משפט שנכתב עבורך. את היית ועודך יותר "סבתא-אמא" האכלת, קילחת, טיפלת, קפצת, שיחקת ובישלת כי "את כבר בפנסיה ולך יש את הזמן, היכולת והמרץ".
אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא וכשמדובר בך אמא שלי, אין בעולם אהבה כמו אהבה של "אמא, סבתא-אמא"
אמא יקרה שלי, תודה!