מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחוברת לבעלי חיים (ג'וקים פחות :) ). תמיד אספתי בעלי חיים מהרחוב, כמובן שככל שבגרתי כך היו לי דרכים רבות לסייע להם.
אבל לא על עצמי אני רוצה לספר.
אספר לכם סיפור קצר על מותק, אחת החתולות שגדלות אצלי בבית. את מותק מצאתי בגיל חודש, פגועת ראש, ככל הנראה מהתעללות. הלסת שלה הייתה שבורה לחלוטין ובראשה היה עיוות שנבע כתוצאה מהשבר.
מיד לקחתי אותה אלי והאדם הראשון שחשבתי עליו ויכולה להציל אותה – ד"ר טלי שטיין. זו לא עוד וטרינרית, זו בת אדם שכולה לב.
לזכותנו, התושבים ובפרט אוהבי בעלי החיים, היא גם תושבת העיר. טלי נלחמה על חייה של מותק – היא הייתה מאושפזת אצלה כשבוע, וגם כשאני עצמי ויתרתי וביקשתי לגאול אותה מייסוריה, כי קשה היה לי לתת לה להמשיך לסבול, טלי פשוט לא ויתרה.
עכשיו, אני יודעת מה רץ לכם בראש. וטרינרית – כל יום אשפוז הוא בעלות והרווח הוא שלה. ההפך הוא הנכון. מסתבר שאפשר להיות בעל מקצוע, להתפרנס בכבוד ועדיין להישאר בן אדם. טלי וצוות המרפאה המדהים שלה לא חסכו באף מאמץ על מנת שמותק תינצל.
לכן את פינת הפרגון הראשונה אני כותבת עליה, כי דבר ראשון בכל דבר בחיים האלו, הכי חשוב וגם הכי בסיסי זה להיות אנושית – כלפי בעלי החיים שזקוקים לנו כל כך, כלפי האדם, וכלפי הסביבה.
בתמונות אפשר לראות את מותק מיד אחרי שהתאוששה. מותק חתולה חרשת אך מאושרת כיום :)
פשוט תהיו טובים.
המשך שבוע רגוע ומוצלח,
מיכל
